בשנת 1921, הרבה לפני קום המדינה, ועוד בימי המנדט הבריטי, הוקמה הרבנות הראשית, אשר עם קום המדינה, הפכה לרבנות הראשית לישראל ולמעשה מהווה את הסמכות העליונה בנושאי דת במדינת ישראל.
חוק שיפוט בתי דין רבניים אשר נחקק ב 1953 ועוסק בנישואין וגירושים, קובע כי עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". עוד קובע החוק כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
כלומר – כל זוג שאינו מעוניין או יכול (מסיבות שונות שמסתכמות בדר"כ בחוסר היכולת להוכיח את יהדותו של אחד מבני הזוג) להתחתן דרך הרבנות הראשית, לא יכול להתחתן בארץ באף דרך אחרת.
רגע, לא לקפוץ עליי עם צוהר, צוהר למעשה הם זרם פנים רבני, שמהווה חלק מן הרבנות ועל כן פועל תחת קורת הגג של המוסד. הרבנות דורשת מס' הליכים המחייבים את הזוג אשר מעוניין להתחתן, ביניהם עריכת הטקס באופן מסויים ובעל מאפיינים ספציפיים וכן ע"י רב אשר מוכר ברבנות.
אם כך, מה יעלה בגורלם של זוגות מנועי חיתון – הכל התחיל אי שם בשנת 1962, זמרת נוצרייה ובחור יהודי התאהבו ובקשו להתחתן, בשל עירוב הדתות, הרבנות לא אפשרה להם, יתרה מזאת, היא גם לא הסכימה לקיים הליך גיור להנרייטה – אותה זמרת נוצריה, בשל כך שסיבת גיורה הייתה לשיטתם רצונה להתחתן, בני הזוג לא אמרו נואש, הגדילו ונסעו לקפריסין, שם התחתנו. בהגיעם ארצה, ביקשו מפקיד רשם האוכלוסין לרושמם כנשואים, אך זה סירב. הזוג פנה לבג"צ, וזה באופן יצירתי בחר שלא להתעסק עם תוקף הנישואים אלא לגשת לבעיה באופן אחר. בית המשפט נגש לפקודת מרשם התושבים, התש"ט 1949 ושם מצא כי קבוע שכל תפקידו של פקיד הרישום על פי הפקודה הנ"ל, הוא של מאסף חומר סטטיסטי לצורך ניהול ספר התושבים וכי לא ניתנה בידו שום סמכות שיפוטית, על כן אופן הנישואין אינו משנה, אלא הישנות הנישואין בפועל. בית המשפט הורה בבג"צ – פונק – שלזינגר, לרשום את השניים כנשואים. בשנת 2006 בבג"צ בן ארי הורחבה ההלכה גם לזוגות חד מיניים, אשר יכולים אף הם, באותו הנימוק המשפטי בדיוק, להתחתן נישואים אזרחיים מחוץ לישראל ולהירשם כנשואים.
חוק שיפוט בתי דין רבניים רלוונטי לנישואין וגירושין, ועל כן, כל מי שנרשם ברשות האוכלוסין כנשוי, ולא התחתן במדינת ישראל, יאלץ להתגרש דרך הרבנות. ובנימה אופטימית זו, נאחל בסימן טוב ובמזל טוב לכל המתחתנים